(א) חיייב אדם וכו׳ מימרא ס״פ אע״פ ומשמ׳ התם דמכלל מזונות האשה הן דקתני ומוסיפין לה על מזונותיה בשביל הקטן אלמא דין אחד להם ומש״ה כתב הר״ם דזכו במזונותיהם אפילו יש להם להתפרנס משלהם דומיא דמזונות האשה עיין במ״ש הרא״ש פרק נערה משמו וכן נראה מלשון הרמב״ם פי״ג שכתב וז״ל כשם שחייב אדם במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים עכ״ל משמע דכי היכי דחייב במזונות אשתו אעפ״י שאינו אמוד וגם האשה יש לה להתפרנס משלה כך הוא חייב במוונות בניו וכו׳ וכ״כ הר״ן ס״פ אעפ״י דמדין מזונות אמן נגעו בה דכיון שהם נגררים אחריה אי אפשר להעמיד עצמה שלא תזון אותם ולהכי נראה להר״ן דדוקא בשאמן קיימת אלא שלא ראה לראשונים שאמרו כן ע״ש וכל זה סעד והסכמה לדינו של הר״ם מרוטנבורג ז״ל:

(ב) ומ״ש ומשש ואילך מצוה וכו׳ כלומר עד שש ושש בכלל חייב לזונם אפילו אינו אמוד וכייפינן ליה אם אינו רוצה ואפי׳ אם יש להם להתפרנס משלהם אבל אחר ו׳ אינו חייב ולא כייפינן ליה אם אינו רוצה כיון שאינו אמוד אלא מצוה איכא וכו׳ ונראה דהיינו דוקא כשאין להם להתפרנס משלהם אבל יש להם להתפרנס אין מפצירין בו ואצ״ל דאין מכלימין אותו והכי משמע מדמכלימין אותו ומכריזין עליו עורב בעי בני והאי גברא לא בעי בני א״נ יארוד ילדה ואבני מתא שדיא משמע דומיא דבני עורב ויארודין דאין להם להתפרנס משלהן וכן מ״ש דאם הוא אמוד לוקחין ממנו בע״כ משום צדקה היינו נמי כשאין להם להתפרנס משלהן ופשוט הוא:

(ג) ואם הלך למ״ה וכו׳ בפרק נערה אמר רב חסדא אמר מר עוקבא מי שנשתטה ב״ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרגסין את אשתו ובניו ובנותיו ודבר אחר א״ל רבינא לרב אשי מ״ש מהא דתניא מי שהלך למ״ה ואשתו תובעת מזונות ב״ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו אבל לא בניו ובנותיו ודבר אחר א״ל ולא שאני לך בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת מאי ד״א א״ר חסדא תכשיט ורב יוסף אמר צדקה מ״ד תכשיט כ״ש צדקה מ״ד צדקה אבל תכשיט יהבינן לה דלא ניחא ליה דתינוול והדבר פשוט דברייתא דתני אבל לא בניו ובנותיו במשש ואילך קתני דאילו בני שש או פחות חייב במזונותיהם כשם שהוא חייב במזונות אשתו אלא ודאי דביותר משש קאמר ומשמע דאפילו הוא אמוד אין יורדין לנכסיו לזונן ביותר מבני שש דכיון דאין בדין לכופו אלא מתורת צדקה ושלא בפניו אין מקום לכופו שהרי אינו לפנינו ומשום הכי קתני אבל לא ד״א דלד״ה צדקה לא דאין לנו לירד לנכסיו שלא בפניו וכ״כ הר״ן בפרק נערה ע״ש רשב״א ורב האי גאון וע״ש אבל בנשתטה זנין בניו ובנותיו אפי׳ ביותר משש בין אמוד ובין שאינו אמוד דמסתמא ניחא ליה ואע״ג דצדקה לא מ״מ מזון בניו ובנותיו שאני וכך היא דעת רבינו שכתב במי שהלך דמבני שש ומעלה אין זנין ולא חילק בין אמוד לשאינו אמוד דאלמא דאפילו באמוד נמי אין זנין וגם לא כתב דנותנים לאשתו במה שתתקשט דפסק כמ״ד תכשיט לא וכ״ש צדקה דלא ובמי שנשתטה כתב בסתם דמפרנסין לפניו ובנותיו אפילו יתירים משש ומשמע אפילו אינו אמוד דמסתמא ניחא ליה ולאשתו כתב דנותנין לה במה שתתקשט כמ״ד תכשיט אבל צדקה לא: ודע דבסוף כתובות פרכינן לשמואל דאמר מי שהלך למ״ה ולא שמעו בו שמת דאין פוסקין לה מזונות מהך ברייתא דתני במי שהלך דזנין ומפרנסין לאשתו וההיא בלא שמעו בו שמת דאי שמעו בו שמת אפי׳ לבניו ובנותיו נמי זנין ומפרנסין א״ר ששת במשרה את אשתו ע״י שליש א״ה בניו ובנותיו נמי כשהשרה לזו ולא השרה לזו מאי פסקא אלא א״ר פפא כששמעו בו שמת בעד אחד וכו׳ וכתבו התוס׳ בפ׳ נערה דלאוקימתא דרב ששת משמע דבמי שהלך אין זנין לבניו משום דקודם שיצא לא היה משרה אותם ע״י שליש אבל אם היה משרה אותם גם אנו היינו זנין אותם כיון דניחא ליה ולפי זה צ״ל ההיא דנשתטה דזנין בניו אפילו לא היה משרה אותם מתחלה ואין נראה לר״י דאם לא היה משרה אותם מתחילה ע״י שליש ולא פרנסם אמאי מפרנסין אותם אלא ודאי איירי שהיה מפרנסם קודם וכן ההיא דמי שהלך למ״ה מדפריך מינה אההיא דנשתטה ובפרק בתרא דמוקי לה במשרה אשתו ע״י שליש אבל לא בניו ובנותיו היינו בשעה שהלך הניח מעות ביד שליש לפרנס אשתו ולא הניח לפרנס בניו אבל קודם שהלך היו כולם ניזונין משלו עכ״ל וכל זה כתב המרדכי פ׳ נערה וקשיא לי טובא דמי דחקם לפרש כך דפשוטו נראה דההוא דמי שנשתטה דזנין בניו ובנותיו ודאי לא מיירי אלא כשהיה מפרנסם מקודם וההיא דמי שהלך כשלא היה מפרנסם מקודם וכדמוקי לה בפרק בתרא ומאי דפרכינן להו אהדדי בפרק נערה לאו מבניו ובנותיו פרכינן דהך לא הוה פירכא כלל אלא ממאי דתני בנשתטה דנותנין לה ד״א ובמי שהלך קאמר אבל לא ד״א ופרקינן עליה ולא שאני לך בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת דביוצא לדעת מסתמא לא ניחא ליה מדלא ציוה שיתנו כך וכך לד״א וביוצא שלא לדעת מסתמא ניחא ליה מיהו בלאו הכי צריך לפרש במי שהלך דאשתו השרה ע״י שליש ובניו היו סמוכין על שלחנו ולא השרה אותם ע״י שליש כמו שפי׳ רבינו שמשון עיין בתוס׳ פרק בתרא בד״ה מאי פסקא ולפיכך נראה ודאי דחלוק זה אמר דבמי שהלך אע״פ שהיה ג״כ מפרנס לבניו ולבנותיו וסמוכין על שלחנו מ״מ כיון שבשעה שהלך השרה אשתו ע״י שליש ולא השרה לבניו אין בניו ניזונין מנכסי אבל אכתי איכא לתמוה דהא לא איצטריכא לן לההוא אוקימתא דרב ששת במשרה את אשתו ע״י שליש אלא כי היכי דלא תקשה לשמואל וכיון דאיפסקא הילכתא כרב דאפילו בלא שמעו בו שמת נמי פוסקין לאשת איש א״כ הך ברייתא כפשטא היא דלא השרה כלל ע״י שליש ולאשתו פוסקין מזונות ולבניו אין פוסקין ומש״ה פריך עליה מההיא דנשתטה פרק נערה ופרקינן ולא שאני לך בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת וכן הוא משמעות הפוסקים שלא כתבו להך פירוקא דרב ששת דלאו אליבא דהילכתא הוא אכן התוספות והמרדכי קשיא להו דסוף סוף כיון דרב ששת מוקים לההיא שהלך במשרה אשתו ע״י שליש ולבניו לא השרה א״כ מאי פריך אנשתטה דמיירי בשהיה זן בניו ומפרנסם קודם שנשתטה ואילו מי שהלך איכא לאוקמי בשלא היה מפרנסם אלא צ״ל מדפריך להו אהדדי אלמא דמי שהלך נמי מיירי שהיה מפרנסם וסמוכין על שולחנו אלא דבשעה שהלך השרה את אשתו ע״י שליש ולא השרה לבניו:

(ד) והרמב״ם כתב דבשניהם אין מפרנסין לבניו מבני שש ומעלה אפילו אם הוא אמוד ואינו נ״ל אלא כמ״ש מה שהבין רבינו דהרמב״ם סובר דדין שניהם שוה הוא ממ״ש תחלה דין מי שהלך דביתר על שש אין זנין אותם מנכסיו ושלא בפניו אע״פ שהוא אמוד ואח״כ כתב וכן מי שנשתטה ב״ד יורדין לנכסיו וזנין אשתו ובניו ובנותיו שהם בני שש או פחות ומפרנסין אותן עכ״ל דמדכתב וכן משמע דשניהם שוין בדין ולפי הבנה זו ודאי דקשה טובא דבגמרא איתא להדיא דאין דיניהם שוין וכדקמשני ולא שאני לך בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת אבל הדבר ברור כמו שפי׳ ה׳ המגיד דלא כתב הרמב״ם בהלכות אישות וכן מי שנשתטה וכו׳ אלא דשניהם שוין בקטנים עד שש ושש בכלל ולא יותר דמוציאין מנכסיו בין אמוד בין אינו אמוד אבל ביותר משש לא דיבר הרמב״ם כלל במי שנשתטה היאך דינו כי כבר כתב בהלכות נחלות שפוסקין צדקה על ממונו ולא יהו בניו היתירים על שש פחותים מאיש נכרי שפוסקין לו צדקה מממונו והשתא ביותר משש אין דיניהם שוה דבמי שהלך ואין פוסקין צדקה מממונו ה״ה שאין זנין בניו ביותר מו׳ מנכסיו אפילו הוא אמוד אבל במי שנשתטה דפוסקין צדקה מממונו זנין גם בניו מנכסיו אם הוא אמוד כך היא דעת הרמב״ם ולא כמה שהבין רבינו והשיג עליו גם הר״ן ובפ׳ נערה דכתב דהרמב״ם מחלק בזה דבמי שהלך דביתירים מבן שש אין זנין אותם מנכסיו אפילו הוא אמוד ובנשתטה זנין אפילו יתירים משש אם הוא עמוד אלא דהוא ז״ל כתב דלדעתו במי שנשתטה אפי׳ אינו אמוד נמי זנין מנכסיו אפולו ביתירים משש ובמי שהלך אינן זנין ביתירים משש אלא באמוד ע״ש ונמצא עכשיו דשלש מחלוקות בדבר לרבינו במי שהלך אין זנין ביתירים משש אפי׳ אמוד ובנשתטה זנין אפי׳ אינו אמוד ולהרמב״ם במי שהלך אין זנין אפילו אמוד ובנשתטה זנין אם הוא אמוד ולהר״ן במי שהלך אין זנין אלא באמוד ובנשתטה זנין אפילו אינו אמוד: